ארבעה ימים אחרי החתונה, תחילת אוקטובר עלינו למטוס וברחנו לירח דבש המושלם עלי אדמות של (כמעט) חודש במקסיקו וקובה. את רוב הזמן בילינו במקסיקו, התחלנו בחופים המרהיבים של איסלה מוחרס, המשכנו דרך טולום ופלנקה וסיימנו בסן קריסטובל הציורית. שזופים ושמנמנים עלינו למטוס שייקח אותנו לקובה, לה הקצנו 9 ימים.
ואז, ואז אני נוחתת בקובה! פאקינג קובה, לא זאת של המרק, זו של פידל קסטרו. אתם יודעים מה עבר עלי בשעות הראשונות? קוראים לזה הלם טוטאלי. אני, שכף רגלי מעולם לא דרכה מעבר לגבולות אירופה הנוחה והמרופדת מגיעה להוואנה.
שעות בין הערביים, המונית הורידה אותנו בלב הבירה המתפוררת. בעודנו מנסים למצוא את הקאסה חרדה מתחילה תטפס במעלה עמוד השדרה שלי. שימו את עצמכם במקומי: עיר זרה, רחוב מלחיץ, מלוכלך ומתפורר, עשרות אנשים יושבים מחוץ לבתים (כי אין אינטרנט ועדיין מדברים פנים מול פנים) בוחנים אותנו ואת התחת התיירותי שלנו. הלם.
אולי בצילומים רכבים משנות ה-50 נראים מעולה אבל בפועל זה אומר שיש רעש בלתי נסבל ואוויר מלא פיח.
כאן המלונות מאוד יקרים ולכן מתארחים קאסות – בתים של אנשים תמורת תשלום נמוך בהרבה. אפשר להכניס לאירוח גם ארוחות (מומלץ!) ועל זה ארחיב בהמשך. את הקאסה הראשונה סגרנו עוד במקסיקו, אירחה אותנו סבתולה מקסימה ודברנית מדי. בין לבין היא מרצה באוניברסיטה ורופא בכירה. היא מייד הרעיפה עלינו אינספור המלצות ואני ברחתי אל החדר. שם הודעתי לאורי שאני לא יוצאת מכאן ויהיה מה.
שעתיים מאוחר יותר אחרי מקלחת וקפה דלוח יצאנו אל הרחוב. למרות שרוב פני הרחוב לא עבדו העיר נראתה לי פחות מאיימת, הוואנה באמת יפיפייה רק צריך לתת לה רגע לשקוע בלב. אחרי כמה כוסות משקה מבוסס רום חזרתי למוד ירח דבש.
שלא תחשבו, בצעתי תחקיר מקדים, אבל נוח להשמיט שורות פה ושם כדי לתת דרור לפנטזיה. עוד בישראל דמיינתי קאסות מדהימות, עם מארחות קובניות שמכניסות אותי לרזי הבישול המקומי. ואיך אני זוללת תבשילים מדהימים, מצלמת תוך כדי צחקוק ולגימת מוחיטו במקביל לפטפוט בספרדית השוטפת שלי (פפחחחחח).
אחרי יומיים נסענו לויניאלס, כפר של רחוב אחד בערך שמוקף בהרים עם אינספור מטעי טבק. מומלץ מאוד לחבור למדריך טיולים מקומי, הוא יקח אתכם לסיור של כ-3 שעות על סוסים. שלא כולל אמצעי בטיחות שנהוגים בארץ כמו קסדות למשל. אבל המון הסברים בספרדית ובעיקר מרחבים שקשה לדמיין, מערות עמוקות ועוד עד שתצעקו "די". כי די כואב לרכב על סוס שעות ארוכות כשלא רגילים.
לאחר יומיים נסענו לטרינידד, בעיני אחת הפנינות של קובה ובהחלט המקום האהוב עלי בטיול. מוזיקת רחוב מקפיצה בכל פינה, הרבה אלכוהול ומערכות כלים עתיקות.
שנים רבות שלטו הספרדים בקובה. הבריטים והאמריקאים גם ניסו לנגוס בה. ב"זכות" הבריטים גילו תושבי הארץ על יבוא עבדים מאפריקה. התרבות הקובנית ספוגה בהשפעות מהתרבות האפריקאית בין אם במוזיקה, אוכל ואפילו לבוש. טרינידד היא בין הערים העתיקות בים הקאריבי ויונסקו שימרו את כל מרכז העיר. כך הפכה טרינידד לעיר מוזאון. כשנכנסים למסעדות שבמרכז העיר כולן ערוכות במייטב כלים מקוריים מהתקופה הקולונאלית.
בואו נדבר רגע על אוכל
עצוב ככל שזה נשמע חייבים לומר את זה – אין אוכל טוב בחוץ. יש אוכל בינוני מאוד מאוד. זה מאוד הפתיע אותי כי חומרי גלם טובים יש לא מעט. הארץ מוקפת ים שופע דגים ופירות ים אבל איכשהו בעלי המסעדות לא מצליחים לייצר מחומרי הגלם משהו ראוי. אולי הסיבה היא אחרת (מסים או גזרות ממשלה).
המלצתי החמה היא: תזמינו אוכל בקאסות. שם תוכלו לטעום אוכל טוב שקובנים אוכלים בבית. המון תבשילי שעועית ובטטות סגולות, דגים מטוגנים ופירות מעולים.
בכל פעם שיציעו לכם צ'יפס מדובר בצ'יפס בננות קחו בחשבון. גם אם תנסו להסביר ממש משכנע שאתם רוצים צ'יפס תפוחי אדמה תקבלו צ'יפס בננות. ניסיתי, בחיי.
עוד אנקדוטה קטנה, בוינאלס החלטנו לקנות לחמניות לנסיעה כי התייאשנו מהאוכל ורצינו לחם טרי ופשוט.
הלכנו בעקבות הריח ומצאנו מאפייה, נסו לדמיין את גודל האכזבה כשבעל המאפייה ניסה להסביר לי במבוכה שהוא לא יכול למכור לי מהלחמניות הטריות והריחניות שיצאו הרגע מהתנור ממש מול הפרצוף שלי כי אין לנו פנקס של המפלגה. הוא היה כל כך מובך וניסה להציע לנו לחמנייה לכל אחד כדי שלא אתחיל לבכות שם אבל למכור לא הסכים בעד שום סכום שניסינו להציע.
כמה דגשים לפני שעולים למטוס,
עדיף להגיע עם יורו כי עם דולרים יגרזנו אתכם בעמלות פסיכיות.
לתיירים לקובה יש כסף שונה מהמקומיים אז בכל אופן תשלמו יותר. לשם השווה מקסיקו יצאה לנו הרבה יותר זולה.
אין סופרמרקט, אין מכולת, שם הקונספט שונה ובעיקר כולל מדפים ריקים מסחורה (קומוניסטים וזה). אז אם אתם מנמים עם ה"בעייתיים באוכל" תביאו נשנושים מהבית.
המשך סופה נעימה,
אלונה 🙂
